זיהוי סממני הקטורת

המאמר הופיע לראשונה בעלון "קוממיות", תשרי תשס"ח

אחד הריחות הנעימים והטובים היותר שנודעו בהיסטוריה הוא ריחה של הקטורת שנישא באוויר העיר ירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. עוצמתו של הריח הייתה כ"כ חזקה עד שאפילו: "עזים שביריחו היו מתעטשים מריח הקטורת". ונשי ירושלים לא היו צריכות להתבשם (המנהג הטבעי שכלה מתקשטת בבשמים לקראת חתונתה היה פשוט מיותר בעיה"ק ירושלים – ריח הקטורת כבר מילא את האוויר). בתלמוד מסופר בשמו של זקן אחד שהריח את ריח הקטורת באבני המשכן בשילה כ-1000 שנים אחרי חורבנו.

הבשמים בכלל

תופסים מקום חשוב ביהדות וגם כיום במוצ"ש, מברכים אנו על הבשמים כפיצוי קל על הנשמה היתרה שיצאה מאתנו.
ננסה להתבשם ולהתענג על ריחה של הקטורת בבית-מקדש.

אחד משיאיה של העבודה היום-יומית במשכן ובמקדש היה הקטרת הקטורת בבוקר ובין הערביים. ואכן: "אמר הקב"ה מכל הקרבנות שאתם מקריבין אין חביב עלי כקטורת". מה בדיוק עשו בקטורת? הקטרת הקטורת בבית המקדש הייתה בעלת סגולה מיוחדת להתעשרות ועל כן היו עושים גורל – פיס בלשון המקדש – בין הכהנים. כל הכהנים היו מושיטים את אצבעותיהם, ואחד הכהנים היה בוחר מספר שרירותי, את הראשון לספירה היו מסמנים, והיו מונים על-פי המספר שנבחר.

מי שזכה בקטורת היה נוטל מתוך מערכת הכלים כלי הנקרא זך – ושם בו כ-285 גר' קטורת מתוך כ-210 ק"ג שלקחו לשנה שלמה. אחרי מסדר מסוים היה לוקח גחלים שנלקחו ממערכה מיוחדת במזבח הקרבנות החיצון. הכהן היה נכנס להיכל שם עמד מזבח הזהב – ועליו צובר את הגחלים ומרדד בשולי מחתת הגחלים (צורתה נראית משובצת בפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא), ועליה היה מפזר את הקטורת בצורה מיוחדת כפי שלמדו אותו כדי שלא ייכווה. כשהתמלא ההיכל בעשן השתחווה ויצא. יש להעיר כי הדגמת הקטורת מותרת בתנאי שלא תעשה במתכונת שנעשתה במקדש.

ביום הכיפורים היה הכהן הגדול חופן מקטרת שנכתשה דקה מן הדקה והיא הקטרת המיוחדת, שהייתה בנוסף להקטרה הרגילה: ועם הקטרת המיוחדת, היה נכנס בבגדי לבן מיוחדים (השונים מהבגדים שלבש בחול). לתוך קודש הקדשים ושם שם מחתה מיוחדת של קטורת על-ידי ארון הברית.

מלבד העבודה היום-יומית, וההקטרה המיוחדת מידי שנה ביום הכיפורים, אנו מוצאים את הקטורת באירועים רבים אחרים:
בפיוטי פסח מובא מקור שכאשר עברו בני ישראל בים סוף הלך לפניהם ענן קטורת לבשם להם: "ובתוך תהומות המתיק למו מעינים ועשן לפניהם קטורת סממנים וינחם אל מחוז חפצם שאננים". כמו"כ חטאם של נדב ואביהו קשור בהקטרת קטורת, וכן גם במעשה קרח ועדתו, וכשאהרון הכהן עוצר את התפשטות המגפה בישראל ע"י קטורת. הנשיאים תרמו כף אחת אחת-עשרה זהב מלאה קטורת ועוזיהו המלך נצטרע על רצונו להקטיר ככהן.
בכל יום ובמיוחד ביום הכיפורים היו מוסיפים צמח מיוחד הנקרא מעלה-עשן. סגולתו של הצמח, שהיה סוד מקצועי של משפחה מיוחדת, הייתה, שהיה מעלה את ענן הקטורת בצורה ישרה. כיום מנסים לזהות את הצמח הזה עם צמח שקראו לו באותו שם – מעלה עשן מדברי.

תכונתו של הצמח המוכר לנו היום היא בהתלקחות מהירה מהרגיל, אולי בגלל ריכוז חומצה חנקנית שבו.
ומהיכן לקחו בשמים טובים כאלה? בעצם שאלה קשה יותר היא איך אנו יודעים לזהות היום את הצמחים המופיעים במקורות. הבעיה מסובכת ודורשת עבודה של שנים תוך העמקה במקורות, לימוד הצדדים הבוטאניים ועבודה מעשית באיסוף הסממנים. לצורך כך אנו מתכננים תערוכה נרחבת על נושא הקטורת שתאפשר ליבון ולימוד המקורות בעזרתה.

רשימת הבשמים מופיעה בתורה ונדרשת בחז"ל המסכת כריתות, בריתא זו נאמרת בתפילה יום יום, וכוללת 11 סממנים ואתם סממני עזר. את הבשמים היו מפיקים מחלקים שונים של הצמח. פעמים ההפקה היתה על-ידי הרתחת הענפים או פציעת העץ או שבירת הענפים העליונים ואח"כ אספו אותו בשיטות שונות.
במקדש היו כותשים ושוחקים את הבשמים היטב בצורה דקה, דבר שהצריך מאמץ רב ועל כך היו מעודדים עצמם במשהו מעין "הי, הופ". הקול עזר גם למניעת חדירת אבקת הקטורת למערכת הנשימה. אלו הם חלק מהפרושים לקטע הנאמר "מפני שהקול יפה לבשמים". הבשמים חלקם גדלים בארץ וחלקם מיובאים מארצות ערב ומהמזרח הרחוק.

סממני הקטורת

צרי
כתובת מעניינת שנחשפה בעין גדי קשורה לדרכי הפקתו של הסממן הראשון – הצרי.
דיון נרחב התפרסם על פענוח הכתובת ובמיוחד למילה "צבותיה" עד שקשרו אותה לדרכי ההפקה מעץ האפרסמון – הקטף. כשהשרף נוטף על סיבים מיוחדים שנקראו צבותה.
מסתבר שהיו גנבי סיבי-השרף ועל זאת מזהירה הכתובת (כנראה שלט אזהרה עזר בזמנם!!) על זיהוי הצרי נכתבה ספרות ענפה ביותר.
שנים רבות זיהו אותו עם הלבונה הרפואי. לפני כמה שנים סיפר לנו פרופ' מיכאל זהרי ז"ל שהוא בדק את שרף העץ בעשרות עצים אך הוא אינו מתאים למקורות. יש שזיהו את הצורי עם התריאק והרס"ג אמר שהוא תערובת של 75 סממנים.
הרמב"ם מזהה את השרף הנוטף מעצי הקטף עם שרף הבלסם הוא האפרסמון, לא האפרסמון המוכר לנו, אלא עץ שגדל בתקופת המקדש ביריחו ועין גדי ועפ"י האגדות הובא ארצה כמתנה ע"י מלכת שבא לשלמה המלך. בספרות הרומית מתוארת המלחמה שנלחמו בעלי האפרסמון בחירוף נפש, שראו בו כלי קודש ולא נתנו לרומאים להשמידו ואכן בתהלוכת הניצחון אשר בשער טיטוס ברומא עם כלי המקדש השונים הובא גם ענף צרי. האפרסמון והמור הובאו ארצה בדרך מסתורית ע"י פרופ' פליקס. לאפרסמון ריח טוב במיוחד עד כדי כך שעל השמן שהכינו ממנו דנה הגמרא אם לברך ברכה מיוחדת "בורא שמן ערב" או "בורא שמן ארצנו". השמן הערב הזה שימש גם דרך לא כל כך סימפטית להיפטר מהחמות. מסופר בגמרא על כלה שרצתה להיפטר מהחמות שלה, היא הציעה לה להתבשם בשמן אפרסמון ואח"כ להדליק נר – וזהו! זה קרה בגלל תכונתו של שמן האפרסמון להעיף ניצוצות, ומפני תכונה זו נאסר השמן להדלקה לנרות שבת.

צפורן
התורה גם מצווה לקחת את השחלת או הצפורן. ונקרא כן אולי בגלל דמיונו לצפורן של שחל-אריה. הערוך עותב שהוא גדל בים, יש שזיהו אותו כסוגר של החילזון סטרומבוס המכונה: "אונגיטוס אודורטוס".
על-מנת לנקות את הסממן היו שפין אותו בבורית כרשינה. דהיינו היו משתמשים בצמחי סבון שונים אשר מהם היו מכנים סבון למוצריו. הבורית זוהתה על-ידי הרמב"ם כנטופית רפואית.
כמו כן מוכרים כצמחי סבון מיני אהל ומילחית אשלגנית. הכרשינה בנוסף לזהויה כשם מקום זיהה אותה רש"י כסבונית השדה ויש המזהים אותה כבקית הכרשינה. אח"כ היו שורין אותה בכ-50 ליטר יין קפריסין אולי ע"ש מוצאו מקפריסין שהיו בה יינות חזקים ואולי קראו לו כן ע"ש פרי הקפריסין שנלקח מהצמח צלף והוכנס ביין. אם לא השיגו את היין הנ"ל לקחו "חמר חוריין עתיק" – יין לבן עתיק או יין שבא מהחורן שהיה ידוע בתעשיית היין המיוחד. חז"ל שוללים שימוש במי רגליים (לנקות הצפורן) על אף יעילותו. יש המזהים את מי הרגליים לא כפשוטו אלא כמי צמח או מי מעין עין רוגל ע"י ירושלים. כך הכינו את הצפורן. ואכן כותב על כך בעל "שלטי גבורים" לא ידעתי סם כזה שמחזיק אחרי שחיקה גדולה שכזו.

חלבנה
עובדה מעניינת ביותר היא צרוף צמח בעל ריח רע לקטרת ועל כך אומרים חז"ל "כל תענית שאין בה מפושע ישראל אינה תענית, שיש לצרפם לכלל ישראל". ציבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים. החלבנה שהיא בגימ' 'המן' מזוהה כצמח הכלך הנראה במלוא יופיו. אך הוא מפיץ ריח דוחה כאשר שורפים אותו. שינוי זה בין המראה החיצוני של הצמח ובין תכונתו אומר אולי משהו על אנשים הנראים יפה רק כלפי חוץ. סוג שונה ש הכלך שאינו גדל בארץ מוציא שרף בעל ריח רע. הרמב"ם זיהה אותו כמיעה.
לבונה
כתוספת וכלואי למנחות ולחם הפנים וכן לקטורת שימשה הלבונה המזוהה כשרף עץ הבוסבאליה, הלבונה נוקתה ונתקבלה לבונה זכה.

מור
מי אינו זוכר את התיאור של הנערות הבאות אל המלך אחשוורוש המתכוננות שישה חודשים בשמן המור. מהו שמן המור שהיה בקטורת? הרמב"ם וכמה ראשונים מזהים אותו כבושם הבא מאייל המוסק. השימוש במוצר מאייל הביא לדיון הלכתי נרחב שהרי במקדש מותר להשתמש רק ב"מן המותר בפיך", באייל זה הדם זורם אל הטבור מתעבה שם, תוסס, וגורם לאייל צריבה וכאב חזק, האייל תר אחרי סלע בעל בליטות חדות בו מתחכך והכריש נופל, הרועים – אוספים אותו. מכריש זה מכינים את הבושם המפורסם מוסק-מסק. יש המזהים את המור עם העץ – מור חבשי. עם פציעת העץ משחרר הוא שרף ריחני. העץ הובא ארצה וניטע מחדש בעין גדי.

קציעה
הקציעה מזוהה על-ידי הרמב"ם כקידה לבנה ועל-ידי ה"שלטי גבורים" כעץ האלוי.

שבולת נרד
ואיך זה שבבשמים כל כך טובים לא ייכלל הוורד? הוורד מזוהה על-ידי המדקדק הגדול אבם ג'אנח כנרד וחוץ מהסיבה הלשונית מובנת גם הסיבה הריחנית. רש"י מזהה אותו עם צמח (הלבנדר) האזוביון. המדענים מזהים אותו עם הצמח נרדוטוס הדומה בתחתיתו לשיבולת, שכל חלקיו נודפים ריח.
 
כרכום
רבי נתן הבבלי אומר שהיו מוסיפים כמות כל-שהיא של כיפת הירדן. הרמב"ם זיהה אותו עם ענבר, יש המזהים אותה עם הרקפת, או עם אוסף של דברים שונים שנאספו על מי הירדן. יש אף האומרים שפשוט הוסיפו מעט חומר דליק.

דבש
הוספת דבש – הכוונה לדבש תמרים או מתיקות פירות – היתה מביאה לכך שאדם לא יוכל לעמוד מפני ריחה, אך התורה אסרה זאת. יש אומרים שגם דבש דבורים אסור היה בשימוש.

מלח סדומית
לקטורת הוסיפו כ-650 סמ"ק מלח סדומית. זהו מלח שהגמרא אומרת שהיה מסמא את העיניים. מלח זה הופק בתהליכים מיוחדים מימי הים ואויד. כיום השיטות השתכללו, תהליכי ההפקה התייעלו במפעלי המלח על-ידי סדום.

בספרות האמונה ובחכמת הסוד ישנה התייחסות רבה לסודה של הקטורת (אשר מכפרת על לשון הרע שבצנעה). קטורת ר"ת קדושה טהרה רחמים תקווה. לעומת מעיל התכלת עם רימוניו הרועשים המכפרים על לשון הרע שבפרהסיה, הרי הקטורת הנכנסת לפני ולפנים – מכפרת על לשון הרע שבצנעה.
מה נשאר בימינו מכל הפאר הזה? כיום בחינת "נשלמה פרים שפתינו" אנו אומרים כל יום לפחות פעמיים ביום הקטע של "פיטום הקטורת". יש לאומרו בקול נעים ובשמחה ולפניו להרהר בתשובה על לשון הרע. היות ש"אם חיסר אחת מכל סימניה חייב מיתה" יש הנוהגים למנות באצבעות את הסממנים. במשך הדורות נכתבה ספרות ענפה על הקטורת ובחיפוש ממוחשב בפרויקט השו"ת נמצאו מאות תשובות הקשורות במנהגי ודיני הקטורת.

בסגולותיה של הקטורת לעצור מגיפות, ועל כן בכל צרה או מגיפה שהתפשטה בעם ישראל יצאו לאור ספרונים ותפילות לעידוד אמירת פרשת הקטורת. ועל כן כאשר חונכים בית קברות, מתוך תקווה שלא יהיה צורך בשימוש בו, אומרים את פרשת הקטורת.

אך גם בשמחות, רגלי הסנדק המחזיק את הנימול בברית המילה נחשבות כרגלי מזבח הקטורת והמילה כהקטרת הקטורת. לכן כדין קטורת הנהוג במקדש אין לוקחים סנדק פעמיים באותה משפחה. זו כנראה הסיבה שיש הנוהגים לומר את הקטע של "פיטום הקטורת" בלילה שלפני המילה. אמירת "פיטום הקטורת" משמשת כסגולה בדוקה להצלחה, לכן מומלץ לפני כל דבר שמייחלים להצלחתו להתפלל קטע זה.

יהי רצון שנזכה לחזור ולהריח את ריח הקטורת בבית מקדשינו במהרה בימינו, אמן!!