קורבנות במאה העשרים ואחת?!

השבת נתחיל לקרוא את ספר ויקרא העוסק רבות בנושאי המקדש והקורבנות המוקרבים בו. כיום שאין לנו בעוונותינו בית מקדש איננו יכולים לקיים מצוות רבות בתורה. למעשה יותר מחצי מתרי"ג המצוות אינן מעשיות היום עקב חסרון בית חיינו, וכמובן שכל מעשה הקורבנות אינו מתקיים.

אלא נדמה שהריחוק של כל מעשה הקורבנות מאיתנו אינו רק מציאותי אלא ריחוק תודעתי-נפשי. נדמה שגם אילו היה המשיח מגיע בפתע היום ובית המקדש היה יורד בנוי מן השמים – חידוש מעשה הקורבנות היה נראה לנו זר, מיותר, לא שייך לעבודת ה' (מעניין שאפילו אצל הגויים ה'דתיים', להבדיל, פחות ופחות מצוי עבודת אלוהים בסגנון כזה, הכולל שחיטה והקרבה של קורבנות וזריקת דמם. הכול יותר 'נקי' – תפילות, ווידויים, צומות וכדו').
כדי לנסות ולקרב את הדבר אלינו יש להבין קודם כל את הסיבה הפנימית של הריחוק הזה.
 
לא פשוט לנו להבין כיצד מעשה גשמי שאנו מבצעים בחפצים חומריים בעולם הזה פועלים פעולות רוחניות וקשור לאין סוף ברוך הוא שאין לו גוף ולא דמות הגוף. גם נטילת לולב ואכילת מצה הם מעשים חומריים וצריך להבין איך הם גורמים להתרחשויות רוחניות ומקרבים אותנו לריבונו של עולם. אומנם, עם מעשים יותר "רוחניים" כמו תפילה אנחנו חיים יותר 'בשלום', אך האמת היא שגם שם צריך לשאול כיצד יפעלו מילותיו וכמיהותיו של האדם הקטן על העליון ברוך הוא וישנו את גזירותיו.

אולם זה עצמו הוא אחד מעקרונות היסוד של תורתנו הקדושה. פועל יוצא של אחדות ה' הוא אחדות כל העולמות והקשר ביניהם, והדברים היותר עליונים יורדים ומשתפלים עד לעמקי תחתיות ומתגלים כאן בעולם הזה. נגזרת של ההשקפה הזו היא שכל מעשה חומרי וגשמי שלנו משפיע על העולמות העליונים (עיין בפירוש נפש החיים למובן 'צלם אלוקים' שבאדם – משפיע במעשיו ושולט על כל העולמות אף הרוחניים והעליונים ביותר).
התחושה שלנו כאילו יש את העולם הגשמי והחומרי ויש אי שם עולם רוחני עליון הוא פרי עליבות רוחינו ונמיכותה.
אולי זה גם קשור לכך שעם תחילת ימי בית שני ייצרא דעבודה זרה נעלם, ואיתו כל הקשר בין האדם לאלוקים התכסה בערפל. נפסקה הנבואה, התפילה הפכה ממשהו חי וטבעי לדקלום נוסח (שחובר אז על ידי חכמים). העולמות אצלנו מנותקים. מבחינתנו יש את החיים בעולם, ויש את הקשר לאלוקים שהוא פינה בתוכו.
כיוון שכך לא פלא שמעשה כמו הקרבת קורבנות שכשמם כן הוא – בא ליצור ולבטא קירוב עם ריבונו של עולם, נראה לנו זר.
 
ואולי זו גם הסיבה שאין לנו היכולת (מכל מיני בחינות) להחזיר אותו כרגע, יש בזה יד משמים ואנו צריכים לשמוח על זה ולראות בזה את יד ההשגחה (כדברי הרב קוק זצ"ל באיגרת כ' על דברים שאין לנו היכולת עליהם כיוון שאיננו בשלים לזה לשמוח ולראות בזה יד ה').

נוסיף משל קטן שמשתמש בו הרב קוק בהקדמתו לשיר השירים, להמחשת העניין - "מי שהוא חמור לאהבה לא יבין מה יחפצו המשוררים בכל שירי האהבה שלהם". אם חַיְזָר מהמאדים, כזה שאין בעולמו הנפשי והשכלי את המושג 'אהבה', יִרְאהֶ זוג מאוהב שמבטא את אהבתו באופן גופני, הוא עשוי לראות בזה משהו חולני-מוזר. אך לנו, שאנו יודעים מה זו אהבה, ממש מתבקש הרצון לבטא אותה גם בדרכים הכי גשמיות (משל מעין זה מביא גם ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי).

כך גם ביחס עם אלוקים. כאשר תשתנה האטמוספירה בעולם וכל הקשר עם אלוקים יעלה לרמה הראויה ייתכן שבאופן טבעי הדבר הזה ייראה לנו ממש מתבקש, ולא נבין מה בכלל היו ההתלבטויות וההיסוסים שלנו עכשיו.
אחרי כל זה ניתן גם להסביר ולקרב את הדבר להבנתנו (הגם שכל הבנה מליאה לא תהיה לנו כל עוד אנחנו באטמוספירה הנוכחית). החוטא יורד לדרגת בהמה. עזב את נשמתו והלך אחר תאוותיו הגשמיות. בהקרבה הוא אמור לעבור תהליך נפשי ורוחני שיטהר ויחזיר אותו למקום הקודם. אין די להביא קורבן. יש לסמוך ידיו ולהתוודות. בכל מה שעושים לקורבן יראה כאילו היה ראוי להיעשות לו (רמב"ן, ספר החינוך).
[יש להעיר שעצם ההבאה יש בה צדדים רבים של תיקון – הפנמת העניין שחטא אינו דבר של מה בכך. עובדה שאתה צריך לקנות כבש באלפיים שקל כדי לכפר עליו, לעלות לירושלים – פרוייקט בפני עצמו, להפסיד ימי עבודה, כולם ידעו על כך. כל זה מסייע לאדם בתהליך התשובה והשנוי שעובר].
ואחרי ככלות הכול לא נימנע מהסברו של הרמב"ם על כך שעניין הקורבנות אינו לכתחילה אלא נבע מכך שזה היה הפולחן המורגל בימים עברו, והתורה הלכה עם האדם לאט לאט כדי להעלותו. וייתכן לפי זה שבעתיד אופן עבודת ה' יהיה שונה במידת מה ממה שהיה בימי קדם , ככתוב "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", מנחה מן הצומח ולא מן החי.
 
שנזכה בעז"ה לראות בבית המשיח ובהשבת עבודת המקדש במהרה בימינו. אמן.